הרקע הוא השחר העולה, הרומז שגאולתן של ישראל “קמעא קמעא”. אין היא מאירה מיד באור מלא, אלא אור וחושך משמשים בה. אור של ישועה, וחושך של הסתר פנים, התקדמות ונסיגה. אבל הסיכום של שני ההפכים הוא ש”היא רבה והולכת” (ירושלמי ברכות א’ א’).
ההרים שבאופק הם הרי יהודה, שם ירושלים וביהמ”ק שיבנה במהרה בימינו. רשמי הצבע הירוק ניכרים בהם, מסימני הקץ המגולה: “וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא” (יחזקאל ל”ו ח’) שעל זה אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה (סנהדרין צ”ח א).
הדקלים הגדועים רומזים על המאורעות הקשים שהיו בסיני ובגוש קטיף. היחור הצומח מהגדם, רומז על השיבה הצפויה, אי”ה. גם שאר המחשכים והנסיגות, שהיו בדרך, יתהפכו בעתיד, לעליות גדולות.
השביל רומז על הדרך ועל יעדיה. הוא מתחיל מהדקל הראשון, בסיני, עובר ליד השני, בגוש, יורד במורד הדיונות וממשיך בפיתוליו לאופק הרחוק, לבית המקדש.
בית המקדש הוא היעד של כל מהלך גאולתנו. הוא מבטא את המדריגה שאליה הולך עם הנצח, ללא פחד, את דרכו הארוכה. שיבת עם ישראל אל ד’, לארצו ולתורתו, בכל לבבו נפשו ומאודו. מדריגה זו היא משאת הנפש של כל הדורות.
ההתישבות מצויירת בדרך לבית המקדש. ישוב ארץ ישראל הוא פרק מרכזי בפרקי גאולתנו.
שתי הדמויות מבטאות את החיבור בין העוסקים בישוב הארץ ובין העוסקים בתורה. היד החובקת מבטאת את החיבור שביניהם.
הדמויות שקופות, ללמד שכל הרעיונות המצויירים בתמונה משתקפים בהם. הם מיצגים את כולנו. זהו החזון של כולנו. זוהי הדרך בה אנו דורכים מאז היותנו. בעבורה אנו שואבים כח לראות את המטרה הגדולה, וללכת לקראתה, באמונה גדולה, באהבת ישראל גדולה, ברוממות קודש גדולה. בלי להשבר מהקשיים המלוים את הדרך.
“עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה”.
